מה שאמר לי לוּ
קטעי התבוננות
בסדרה זו תמצא קטעי התבוננות העוסקים בשלב השני בתהליך הטרנס-סופיה: היציאה מן הפרימטר שלנו, דהיינו המיתחם (הפרימטר) הסוגר על העולם הצר שלנו. קטעים נוספים יתווספו כאן לפרקים, במהלך הזמן.
כיצד לקרוא?
קטעים אלו אינם מיועדים לקריאה מהירה. אין הם מכילים מידע לעיכול מהיר, אלא חומר גלם לעיון ולהתבוננות פנימית. אין הם מכריזים על דוקטרינה או תיאוריה, אלא מציעים כיוון להרהור, נקודת התחלה להתבוננות, השראה להבנות חדשות. קרא קטע אחד בכל פעם, לאט, בשקט. אל תתווכח עם הטקסט – הסכמה או אי הסכמה אינה לעניין כאן. שא את הטקסט בתוכך למשך מספר דקות או שעות או ימים, והנח לו לדבר בתוכך, במחשבותיך, ברגשותיך, בגופך. והקשב. מה שחשוב אינו מה אמורות מילות הטקסט לומר, אלא מה הן אומרות בתוכך.
1
העין מביטה קדימה אל מחוץ לעצמה. המחשבה גם היא חושבת החוצה. אבל לפני כן, מאחור כביכול, נמצא השורש שממנו נולדו התנועות הקדמיות הללו.
ואפשר היה לומר, אילו היו מילים מסוגלות לדבר על מה שקדם להן, שיש דרך לחזור, לסגת אחורנית מבלי להסב פנים, למקום ממנו נובע הכול, לשורש.
2
רוח הפסיכולוגיה מכריזה שאנחנו כביכול בתוך עצמנו, שההבנות העולות בנו הן פרשנויות אישיות שהמצאנו לעצמנו בתוך עולם משמעויות פרטי. את המסר הזה אימצנו, ואליו התאמנו את המבט ואת השאיפות ואת המילים שאנחנו נוהגים לומר על עצמנו.
מהפך רב נחוץ כאן כדי להפוך פנים לחוץ את הדימוי של עולם פרטי, להבין שהבפנים מקבל את עצמו מבחוץ, שהמשמעויות העולות ברוחך הן מקולותיה של הממשות שמשוחחים איתך בתוכך ומעלים בך הבנות.
כל זה דורש לדעת – לא במופשט אלא ממש – שהקולות העולים בך אינם פרשנות סובייקטיבית. אין הם כמו הרעיונות הפרטיים שמחשבותיך טווות מתוך עצמן. אין זה בידך להמציא אותם יש מאין או לשנותם בהתאם לחשק פרטי. הם דוברים בך מתוך חיים גדולים יותר, הם שייכים לאופקים רחבים מן המיתחם המצומצם שאתה מכנה לו אני. המנגנון הקרוי פסיכולוגיה הינו – כמו הלשון שבפה ומיתרי הקול שבגרון – רק המכשיר שדרכו לפעמים הם מדברים.
זוהי מהפיכה של ממש – לדעת שאתה מממשות גדולה יותר.
3
יש בקרבך מעיינות שיודעים להשמיע את דבריהם – ובכל זאת אינם משמיעים, מעיינות של חיים הבנות ועוצמה. לעתים נשמע קולם בחלומות שאתה חולם ובדמיונות שמרחפים בך ובגעגועים שבלבך. פתח להם.
4
מה ששוכן מחוץ לקירות המיתחם שלך אינו מסוג הדברים המצויים בתוכם. הוא עשוי מחומר אחר. אי אפשר לייבא אותו פנימה, אי אפשר לתרגם אותו לרעיונות העצמיים שאתה ממציא. אבל אפשר לצאת ולפנות אליו ולהצטרף לתנועה שהוא מניע, כמו רקדן בטקס ריקודים מקודש.
5
ולעתים נפתח קרע בהמולת הלהג והמעשים, קרחת יער בין העצים, רגע של הפוגה וציפייה: דבר מה עשוי להתחיל כאן – אולי תגיע מילה חדשה מאי-שם, הבנה בלתי מוכרת, שורש חבוי אולי יעלה ויביא שפע מעמקי העולם.
6
כאשר עולה בך בועה של הבנה וקורעת פתח בקירות המיתחם שתוחמים אותך ומשמיעה את דבריה, ואתה מקשיב, אז אתה מבין שלא המילים עצמן הן המקדשות את הרגע הזה אלא השורש ממנו יצאו; שמה שחדר אל המיתחם לא היה פיסת מידע אלא נוכחות. מפני שהבנה חדשה נושאת אליך לא הודעות, אלא ממשות אחרת. וכך היא מנכיחה את עצמה – על דרך של השמעת קולה בתוכך, ועל דרך של עוצמה שהיא משרה עליך. ואין להבין אותה אם מקשיבים רק לתוכן המילים שהיא אומרת.
7
אתה שומע? – זוהי הבנה מתגלמת. הקשב לא רק למילים אלא לאמירה, לחיוּת התנועה וההשראה, לקול הדובר – איך הוא עולה וחודר לכאן כמו בועה ממצולות אגם שמתרוממת אל פני המים. והאם אתה שומע, שם במעמקים שמתחתיך, את הרגע בו נולד הקול, כיצד הוגה אותו איזו ממשות נסתרת, שיעלה ויעורר בך מילים שתבטא בפיך? שמע את המוני הקולות עולים אל תוך החללים הפתוחים, בך ומסביבך ובכול, ושמע גם כיצד הם אורגים את האריג שממנו נגזרים קירות המיתחם האנושי.
8
לעולם לא תבין קול דובר באמצעות חשיבה מופשטת, שכן קול הוא גם חיוּת והשראה. רק בהבנה אישית נשמעים דבריו. קול הוא עניין שנדבקים בו, לא שמשוחחים עליו בגוף שלישי.
אבל אתה חושש להחליף את הקווים הישרים של ההיגיון בטיפות של השראה – כביכול השראה היא חווייתית מדי, מחליפה צורה, נמסה לפרשנויות אישיות. אתה אוהב את המוצק, את הקרקע הפומבית לקבוע בה קביעות.
כן, מובן, אבל מה אפשר לעשות – אין ברירה אלא לחצות את הגבול שבין היגיון מוצק לבין השראה נוזלית, אם תרצה שיעלו בך ההבנות. הבנה של ממש אינה רק רעיון, אלא עוצמה.
9
יש רגע שבו נפערת קרחת יער ביערותיך, והאדמה נגלית כמו פתח, ואתה משתתק ברוחך ומשקיף פנימה מבלי להיות ממש. אז ניתן לחזות בדברים שמעולם לא עלו בדמיונך – מילים זרות והבנות פראיות וחזיונות מעולמות אחרים ותנועות כוח, כמו חיים שאינם חייך, כמו שורשים תת-קרקעיים שאינם של היערות שהם אתה. שם למטה בשורשים הללו שוכנות חוכמות שלא נראו אצלך על פני הקרקע, וקולות שלא היכרת משמיעים שם את קולם.
10
שפע איננו מכאן. אין הוא עניין של הנאה או סיפוק עצמי, אלא של נוכחות – או מה שנראה לעיני הצופה מבחוץ כמו תנועה מסתורית של איזו אהבה או שלווה או כוח. מפני ששפע איננו מן הפסיכולוגיה, כמו הנאה והתלהבות וכעס. שפע איננו בא ממך.
11
יש הבנות ויש הבנות. יש הבנות מן הסוג המופשט, שאתה אומר אותן בהשקפות ותיאוריות. ויש הבנות מן הסוג ההתנהגותי, שאתה מבטא אותן בתבניות מעשה ומחשבה ורגש. שתי אלו הן אומנם הבנות, אבל לא של ממש. אלו הן מילים מן המערך הפסיכולוגי, נולדות בך ומסתיימות שם.
אבל יש גם הבנה מסוג אחר לגמרי, כזו שעולה לעתים ממקום אחר. זוהי בועה מעולם גדול יותר, רחב ממך לאין שיעור, עולם של חכמה שאינו שייך לך.
ועל מנת לקבל מן המקום ההוא דרושים – מי יודע מה, אולי השראה, וכמיהה, ואולי אף בלבול, אבל על כל פנים איזו פינה פתוחה בתוך הסבך הפסיכולוגי. אל תטרח ליישר בעצמך קמטי אופי ולשפץ פגמים אישיים ולרפא צרכים פסיכולוגיים. גם הם חלק מן האדם שהוא אתה, גם הם עשויים להיות הפה שיעביר את הקול, גם הם צינור, אם רק תשמור על נקודת הפתח.
12
הנה נתפנית לעשות איזה מעשה שרצית, אולי אפילו מעשה של ממש, ואתה רוצה ומוכן, שכן הצורך חזק והרצון רוצה והיכולת ממתינה להתממש, ודווקא אז חודרת הסחת דעת, איזה עיכוב, איזו התנגדות פנימית, תירוץ שקופץ פתאום וגורף אותך לעניינים אחרים. ואחר כך, כשחלף הזמן, אתה מתפלא מה קרה לזמן, מדוע לא עשית – הרי רצית כל כך, ואיך נמוגה לה ההזדמנות.
כך הם כוחות המניעה, זהו כוחם – לעכב, למנוע, להשכיח, להעמיד מכשולים. ואפשר לדבר כאן על תת-מודע ופסיכולוגיה ומניעים שהודחקו, אבל אלו הם רק שמות ולא זה העיקר. שכן הנקודה היא שחיים כשהם עולים באדם עוברים דרך החומר, ולחומר כוחות משלו שאינם כפופים לך. מי יודע כמה המוני אפשרויות נמנעו ממך בגלל התנגדות החומר, ומי יודע אילו אפשרויות נפלאות תיפתחנה אם יינתן לך לפתוח בקיעים ולחלחל ולצאת מן החומר אל מה שמחוצה לו.
13
זאת נקודה אחת: שאתה יותר מעצמך. אתה משתרע מעבר לקירות המיתחם שאתה מדמה שהוא אתה. המיתחם אומנם מפריד את עצמו מכל השאר ומתבצר ומתקשח ומכריז על עצמו כמרכז בלעדי, אבל מעבר למה שנראה כמו גבולותיך, יש עוד הרבה ממך.
וזאת נקודה שנייה: שאינך חייב להישאר בתוך המיתחם. יש הבנות שיכולות לפתוח פתח בקירות, ולצאת ולעורר חלקים רדומים שם בחוץ – בחוץ שהוא בעצם בפנים – בממשות שמעולם לא הכרת.
וזו נקודה שלישית: שמה שמשתרע מחוץ למיתחם העצמי שלך אינו מה שנמצא בתוכו. מעבר לקירות אין עוד מנגנונים פסיכולוגיים ועוד תהליכים נפשיים ועובדות נוספות מן הסוג המוכר. עובדות אינן אלא עובדות – סתמיות ואילמות וניטראליות. ואילו שם סדרי עולם שונים לחלוטין, מימדים של עוצמה: של נוכחות, ושל שפע, ושל ממשות, ולבסוף אף של אור וקדושה, כלומר לוּ.
14
יש מילים שאתה טווה יחדיו לרעיונות בכוח הדקדוק והפקחות ותבניות המחשבה, ויש מילים של הבנה. מילים שאתה טווה מעצמך הן לפעמים נבונות ומדויקות ומנתחות ניתוחים מצוחצחים וממציאות השקפות מתוחכמות, ובכל זאת הן רק מילים של מיתחם, הן רק מעצמך.
אבל יש גם מילים של הבנה, שבאות מעומקים אחרים, ועולות באזורים של הווייתך שאולי אינך מכיר. לפעמים אפשר לזהות אותן על פי ההפתעה, או ההשראה, או השפע, ההתרחבות, הדומיה, פריצת הקירות, או בקיצור דבר-מה אחר לחלוטין שאינו מכאן.
15
יש מילים על-אודות – חוזרות על איזו עובדה שהייתה קיימת כבר קודם. אלו הן מילים של חיקוי, וגם של הפרדה: עובדה כאן, תיאור שם. אפשר לוותר עליהן, והעובדה עצמה לא תשתנה כלל.
אבל יש גם מילים שאינן מתארות. אין הן חוזרות על שום עובדה קיימת. אלו הן מילים ראשונות, תחילתה של תנועה, מעשה בראשית מן העומקים – כמו פכפוך של מים, משב רוח יוצא לנשוב בשדה, צמח בוקע מן האדמה.
מילים כאלו אינני אומר אלא נותן להן פה, והן עוברות בי. כאן יש ממשות שמקשיבים לה. כאן אינני עוד בתוך המנגנונים המוכרים הנקראים אני, אלא בחברתה.
